שלושה טיעונים בעד הישארות הנפש

05/08/2025

יש לי שלושה טיעונים בעד הישארות הנפש.

הראשון הוא המשכנע ביותר עבורי והמשכנע פחות עבור כל השאר. טיעון חווית הקיום האישית. אני תודעה החווה את העולם. יש בי עצב ושמחה, כעס, אהבה, זיכרונות נצברים, שאיפות. אני חווה כל אלה כרבי משמעות. חוויות של התעלות הרוח למראה יופי, צדק, טוב. כל החוויות האלה, העצובות והשמחות, כל הנשים שאהבתי, כל חבריי ובני משפחתי, רגשותיי כלפי כל אלה, המילים שאמרתי, הבחירות. ההתפעמות. היראה. תחושת הקדושה. האושר. כל האמונות שלי, כל הרצונות שלי, כל המחשבות שלי, רגעים שעוררו בי תחושות נשגבות, תחושות נקלות, כל הכעס והאכזבה, השמחה והתקווה. כל מה שראיתי, כל הצבע והצורה, כל מה ששמעתי, שטעמתי, הרחתי, כל מה שמיששתי בידי. תחושת הקִרבה לאדם אחר. כל האהבה. כל הדברים האלה שעיצבו אותי, שהשפיעו עליי, שיצרו אותי. כל הידע, החוכמה, ניסיון החיים, כל המשמעות הזו שצברתי כל השנים, תודעה שחווה את העולם, ברגע אחד תיעלם ותהפוך חסרת משמעות, המשמעות של כל אירועי חיי תתאיין. כל הדברים האלה שאני שואף, בשביל מה? להאמין בזה, ב"בשביל מה", זו אמונה כל כך אבסורדית, כל כך הזויה ומגוחכת, כל כך מריחה מרמאות עצמית. להגיד שכל התחושות המשמעותיות האלה פשוט נעלמות אל האַין ברגע המוות, קשה להסביר במילים כמה זו אמונה אווילית, שנשמעת אווילית.

קשה לשכנע אנשים עם תיאור החוויה שלי, אבל כל אדם שפוי שיעשה מדיטציה שכזו עם עצמו, יזהה את זה. איך אפשר בכלל להאמין בשטות כזו? שכל הדברים שנגעו, השאירו חותם על חייך, ייעלמו מהקיום ויהיו כלא היו? אז מה המשמעות של החותם שהם השאירו, אם הוא נמחק ברגע? כל זה לחינם?

זו לא אמירה כנגד המשמעות של הקיום. איש לא יטען ברצינות שאין לשום אירוע או חוויה בחייו איזושהי משמעות. אבל מה המשמעות של משמעות שנמחקת מהקיום כאילו מעולם לא הייתה? בעיניי, זו אמונה אבסורדית פי כמה וכמה מהאמונה בהישארות הנפש.

אבל טיעון טוב יותר, פחות רגשי, הוא הטיעון הלוגי פיזיקלי. וזה טיעון שאני אוהב במיוחד. אנו יודעים שכל החומר והאנרגיה ביקום הם קבועים, ורק משנים צורה. שום דבר שהוא "יש" לא נעשה ל"אֵין". אבל גם התודעה שלי ישנה, אז לאן היא נעלמת לאחר המוות? אם כל מה שיש נשאר יש, גם התודעה שלי, שהיא יש, נשארת יש. למה שהפסקת הפעילות החשמלית במוח תעלים אותה מהקיום, תהפוך יש לאַין? אגב, זה הטיעון המטאפיזי של ההוגה האתאיסטית, איין ראנד, שטוענת "כל מה שקיים תמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים". רק שהיא לא מחילה את זה על אובייקטים "רוחניים" כמו תודעה. למה? הוויכוח שלי איתה היה בדיוק הוויכוח שיהיה לי, לכאורה, עם מי שישים לב טוב לטיעון הזה. זהו טיעון טוב אם אתה אתאיסט, אך הוא חסר אם אתה, כמוני, מאמין בבורא. הרי הבורא יצר את העולם יש מאין, והוא יכול גם ליצור אַין מיש. אבל אם אתה מאמין בבורא הרי הוא יצר את התודעה שלך, הוא חשב עליך ותכנן אותך. אם כן, בוודאי התודעה לא נעלמת סתם כך ונעשית לאַין.

הרעיון של "יש מאין", "אין מיש" מצריך הסבר קצר, לדעתי. אם נחשוב על ארגז ריק, הרי לא יתכן שהארגז ימלא עצמו בתפוחים, שנמצאים מחוצה לו. על מנת שתפוחים מבחוץ ייכנסו לארגז, נדרשת ישות נוספת מחוץ לארגז שתכניס לתוכו את התפוחים. רק אלוהים, שהוא מחוץ לקיום, יכול ליצור "ישים" במציאות ויכול גם להסיר אותם. אם כן, דבר שהוא "יש" לא הופך ל"אַין" בתוך הקיום. אבל הוא יכול להפוך ל"אַין" אם מישהו מחוץ לקיום "הוציא" אותו משם. אז אם יש אלוהים, התודעה אמנם נעלמת מהקיום הזה, אבל רק כי היא "יוצאת מהארגז" לעולם הבא, אל אלוהים, וממילא נשארת.

ואם אין אלוהים אז תודעה שהיא ישנה בתוך הקיום לא יכולה "לעזוב" אותו ולהפוך לאַין.

הטיעון השלישי הוא הטיעון מהראיה, והוא אוסף כל הראיות להישארות הנפש, כמו חוויות סף מוות, זיכרונות מגלגולים קודמים וכיוצא באלה. התופעות והעדויות האלה נחקרו מספיק, על ידי חוקרים רציניים מספיק, כדי להניח שיש בהן ממש גם אם לא לגמרי. כלומר, ניתן להסיק מאוסף החוויות האלה וממחקרים אודותיהן, שהתודעה לא פשוט נעלמת סתם ומפסיקה להתקיים, גם אם נפקפק בסיפורים על המקום שאליו היא הולכת.

אולי מספיק אחד הטיעונים האלה כדי לשכנע, ואם לא, אפשר לצרף את שלושתם. אבל נראה לי שהם טיעונים טובים, גם אם לא הוכחות חותכות, לכך שהחוויה הרוחנית שלנו את העולם לא "פשוט נעלמת" רק בגלל שאין יותר חשמל במוח. הטיעונים האלה בכל מקרה נראים לי טיעונים סבירים יותר מהטיעון שכל חווית עולמי פשוט מתאיינת ונמחקת לחלוטין מהקיום, מנגנון שאין איך להסביר אותו בתוך הקיום עצמו, כבמשל הארגז שהבאתי.

לעמוד השער
לעמוד הבית