קריטריונים לשיפוט יצירה ספרותית ומקומה של הביקורת

23/02/2025

אחד הדברים שתמיד הדריכו אותי בכתיבה היה הקריטריונים של ארנולד-בורוז. אל תטרחו לחפש את המונח הזה באינטרנט, כי הוא לא קיים. מתיו ארנולד היה משורר ומבקר ספרות אנגלי בן המאה ה-19. וויליאם ס. בורוז היה סופר, יוצר ובוהמיין, חבר "דור הביט" של אמריקה. בורוז עצמו התנסח כך באחד המאמרים שלו:

"מתיו ארנולד הציב שלושה קריטריונים לביקורת: 1. מה הכותב מנסה לעשות? 2. עד כמה הוא מצליח בזה? 3. האם היצירה מביעה 'רצינות גבוהה'? כלומר, האם היא עוסקת בנושאים בסיסיים של טוב ורע, חיים ומוות והמצב האנושי. אני הייתי מוסיף קריטריון נוסף... כתוב על מה שאתה מכיר."

אני חושב שארבעת הקריטריונים המנחים האלה, שאני קורא להם "הקריטריונים של ארנולד-בורוז", מהווים מסגרת מצוינת לכל כותב, מתחיל ושאינו כזה. אני מוצא שהם מתכתבים היטב עם אמנות הספרות, עד כדי כך שאפשר להחשיב אותם באמת אובייקטיביים. ומכאן גם הערך הרב שבהם. לא מדובר פה על טעם ועל ריח וגם לא על מה הקורא מרגיש או חושב, אלא קווים מנחים שיכולים לעזור בהבנת טקסט ספרותי, ולא משנה מה הוא מכיל.

אפרש את הקריטריונים לפי הסדר.

1. מה הכותב מנסה לעשות?

לפני שכותבים, חשוב להבין למה כותבים. לשאול "מה אתה מנסה לעשות" זה לא כמו לשאול "מה אתה מתכוון לכתוב". כתיבה היא הדרך לעשות את הדבר, אבל הדבר שיש לעשות הוא המהותי. מה אתה מנסה לעשות? האם לעורר השראה? האם להעביר מסר? להפיג את הבדידות? כשאתה נותן לשאלה הזו להנחות אותך, אתה מבין למה אתה בכלל כותב, ואין ספק שזה משפיע על הכתיבה עצמה.

2. עד כמה הוא מצליח בזה?

ברגע שאתה מבין למה אתה כותב, אתה יכול גם להבין עד כמה אתה מצליח בזה. אני תמיד נותן דוגמה של סצנות אימה, כי זה המקרה הברור ביותר. אם מטרתך לעורר אימה והסצנה שכתבת מצחיקה, למשל, יתכן שהיא בכל זאת מאוד טובה מבחינה טכנית והיא מצליחה לעורר תגובה בכותב, אבל זו בוודאי לא התגובה שהתכוונת לעורר. כלומר, טיב הסיפור שאתה כותב תלוי במה אתה מנסה לכתוב ובמידת ההצלחה שלך לכתוב את זה. לכן, לא מספיק שנכתוב דיאלוגים מצוחצחים ותיאורי נוף יפהפיים, ולא מספיק גם שנדע את כל כללי הכתיב והדקדוק. לא מספיק שנעורר תגובה בקורא. אנחנו רוצים לעורר את התגובה ש... ובכן, שאנחנו רוצים לעורר.

3. האם היצירה מביעה 'רצינות גבוהה'?

אני מעריץ של המונח הזה. בעיניי יש הבדל תהומי בין יצירות כמו פרודיה, שרק לועגות לדברים קיימים, לבין יצירות שבאמת עוסקות במצב האנושי. כבני אדם אנחנו נאלצים להכריע שוב ושוב, במהלך חיינו, בנושאים שההחלטה בהם תביא להשלכות נרחבות במקרים רבים. עמדה פוליטית היא רק דוגמה אחת כזו, אבל גם ההחלטה למי להינשא או במה להאמין בכלל, הן החלטות שראוי להתייחס אליהן בכובד ראש. מה תפקידה של האמנות אם לא להבהיר לנו כיצד יש להתייחס לנושאים שכאלה? להראות לנו איך ייראו חיינו או העולם בהתאם לבחירה זו או אחרת? לעסוק בהכרעות המשמעותיות בחיים זה לא עניין של מה בכך, ובהחלט זהו קריטריון חשוב ל"מהי ספרות טובה".

4. כתוב על מה שאתה מכיר.

אף אחד לא צריך המחשה לעד כמה זה מגוחך לקרוא ספר, ולהבין פתאום שהמחבר לא מכיר בכלל את הנושא שבו הוא עוסק. אין ספק שלפני שכותבים, ראוי להכיר וללמוד את התחום שעליו מתעתדים לכתוב. אבל אם בבורוז עסקינן, זהו גם האיש שאמר "כל כתיבה היא אוטוביוגרפית", ואני הייתי מפרש כאן: לא מספיק לחקור את הנושא שלך מבחוץ, אלא צריך ממש לחיות אותו. או לחילופין, לשאוב מחייך שלך עבור הסיפור שלך. סופרים צריכים אוזן טובה כדי לשמוע איך אנשים מדברים, עין טובה כדי להבחין בפרטים שרוב האנשים ידלגו עליהם, ושכל שיכול לזהות קשרים ותבניות.

אני עשיתי את דרכי תמיד לאור ארבעת הקריטריונים האלה, ואני חושב שהם יועילו לכל אדם שמתעתד לכתוב. כמו כן, הם יועילו למי שמבקש לדעת האם הספר שהוא קורא, שווה את זמנו או לא. ולסיכום: סטנדרטים אובייקטיביים שנגזרים ממהותה של האמנות, וספציפית במקרה זה ממהותה של הכתיבה, הם הכרחיים לשיפוט של יצירה ספרותית בין אם היא נכתבה על ידי השופט עצמו או על ידי מישהו אחר.

לעמוד השער
לעמוד הבית