נחמה והשראה

24/03/2024

ההגדרה הכי טובה שמצאתי לאמנות, ובפרט לכתיבה, ניתנה על ידי הפילוסופית האמריקאית איין ראנד: "אמנות היא הצגה סלקטיבית של המציאות בהתאם לערכי האמן". אותי ההגדרה הזו מובילה ישר לשאלה, איך ראוי לכתוב, על העולם הקיים או העולם שראוי שיתקיים?

איין ראנד כתבה על אנשים אידיאליים. היא רצתה לעורר בקוראים השראה ולגרום להם לשאוף לאידיאל מסוים. לעומתה, ג'ק קרואק כתב על אנשים שהכיר בחייו. הוא רצה לעורר אהדה והזדהות, נחמה אולי. שני הסופרים האלה הדגישו את מה שהם חשבו שראוי להדגיש, אבל אחד מהם תיאר את האנשים כמו שהם והאחרת תיארה אותם כאידיאלים, במכוון.

יצירה ספרותית היא רחבת ידיים, והכותב יכול לעשות איתה כרצונו. אבל כשאנחנו כבני אדם אמיתיים, עם לבטים, ספקות, והחלטות שיש לקבל, ניגשים אל הנייר בשאלה: המצוי או הראוי? נחמה או השראה?

לכתוב את המצוי זו עבודה קשה, בבסיסה עומדת מחויבות לאמת. מי שבוחר לכתוב על הקיים עושה את זה כי הוא מבין שהאנשים כמו שהם, והאירועים כמו שהם, יש בהם חשיבות. יש חשיבות להציג בני אדם אמיתיים בעלי קונפליקטים אמיתיים, שמבצעים בחירות אמיתיות. שנכשלים. שנאלצים להסתפק במועט. שעושים טעויות, לפעמים שוב ושוב. עבור הקורא, זה מספק תחושה שהוא לא לבד. מי שמגדיל לעשות ולהשתמש בחומרי מציאות, אפילו מתעד אירועים היסטוריים או אירועים ביוגרפיים לעתיד, ויכול לספק פרשנות עליהם.

לכתוב את זה שראוי להיות, זו עבודה קשה מסוג אחר. זה מצריך מהאדם להבין קודם כל מה ראוי להיות, מה הוא מעריך, מהי דרך החיים שלו. זה מצריך לבנות את הדמויות בצורה כזו שלא יחרגו מן האידיאל, והעלילה צריכה לשרת אותן ולא להיפך. כך אפשר להציג לקורא עולם טוב יותר, נכון יותר, ראוי יותר, שהוא יכול לשאוף אליו. אנשים אידיאליים הם לא אנשים שמעוררים רגשי הזדהות, אבל הם מעוררים שאפתנות והשראה, ורצון להידמות להם. הכול מתרחש בצורה שמרגישה "נכונה", כשהיא תואמת את ערכיו של הקורא. והיא מאפשרת לכותב להביע את ערכיו שלו.

אציג דרך שלישית: אפשר לכתוב על מה שקיים, אבל להדגיש את האידיאלים שהוא מבטא. לכתוב על אדם שהוא אולי לא אידיאל מוחלט, אבל הוא מבטא אידיאלים מסוימים או מידות טובות, והם יהיו מרכז הדמות שלו. אפשר לכתוב על אירועים שקרו באמת, לתעד אותם, וגם לייפות אותם ולתת להם הילה מעוררת השראה יותר. למשל, להראות את היופי בעולם כמו שהוא. להראות את המידות הטובות באנשים גם כשהן מתחבאות בין תכונות פחות טובות. מצד אחד, הקורא לא שואף לעולם בלתי אפשרי ונותר מתוסכל, ומצד שני הוא לא נאלץ להסתפק באפרוריות ובבינוניות של חיי היומיום.

אלה כלים, ואפשר להשתמש בהם: להיצמד יותר למה שקורה במציאות, או למה שהיינו רוצים לראות קורה במציאות. אמנם אדם אחד יכול לכתוב בשתי הדרכים האלה, פעם כך ופעם כך, אבל אם יש לו פילוסופיה סדורה לגבי אמנות הכתיבה, הוא יצטרך להישאר נאמן לה. בשנים האחרונות אני חושב שאמנם נחמה והזדהות יכולות להיות חשובות, אבל כדי לעזור לאנשים להתגבר על אתגרים ולשפר את חייהם, האידיאל צריך להיות לפחות שלוב בכתיבה, בין אם בצורה בולטת יותר ובין אם בצורה בולטת פחות.

לעמוד השער
לעמוד הבית