מילי שמידט
מילי שמידט
קאובוי ביבופ והייאוש הקיומי
18/07/2024
"קאובוי ביבופ" היא סדרת אנימציה יפנית שלטעמי היא הטובה בעולם. אני ממליץ עליה תמיד "לאנשים עם עבר", כלומר לבני 30 ומעלה, כי צעירים יותר לא יבינו אותה. מיד אסביר, אבל ראשית: "קאובוי ביבופ" מתרחשת בעתיד הלא רחוק בתקופה שבה אסון גדול גרם לאנושות להתפזר במערכת השמש, והיא מספרת את סיפורם, פחות או יותר, של ציידי ראשים המתגוררים בספינת ה"ביבופ" ומתפרנסים מלכידת פושעים ומסירתם למשטרה. לכל ה"קאובויים" האלה על הספינה יש תכונה משותפת: לכולם יש אירוע טראומטי בעברם וכולם מבקשים לחזור אליו, אבל מגלים בסופו של דבר שזה בלתי אפשרי.
"קאובוי ביבופ" היא סדרה מצחיקה שמצליחה לעסוק בנושא עצוב, והוא האובדן, הגעגוע והמרדף אחר עבר שלא יחזור יותר. זהו הייאוש הקיומי, שעבורי מהווה תמיד תחושה מאוד מקרקעת. זה אמנם לא מקובל. "ייאוש" הוא אויב התקווה, האופטימיות וההתקדמות, אותו כולם אוהבים לשנוא. אבל הייאוש שמוצג ב"קאובוי ביבופ" הוא לא ייאוש מדבר מה מסוים, אלא ייאוש קיומי: ייאוש מהקיום בכלל, תוך הבנה שהברירה היחידה היא לקבל אותו.
הערך שבייאוש כזה הוא באמת באפשרות שהוא מעניק לעצור רגע, להביט סביב ולהשלים עם המצב. עבור אנשים פעלתנים, יצרניים או תחרותיים, זו הקלה גדולה. לייאוש הקיומי יש חשיבות בתור רגש פוקח עיניים, שמציב אותך לא בעתיד ולא בעבר, אלא בהווה. מעין "זה מה יש" שכזה שמלווה בתחושת השלמה מרגיעה. כמו שספייק, הגיבור הבלתי נלאה של "קאובוי ביבופ" אומר שוב ושוב: "מה שיקרה, יקרה". זה אולי לא רגש טוב לחיות איתו כרגש מוביל שנמצא בקדמת הבמה, אבל כרעש רקע הוא רגש חשוב שעוזר לנו להבין שאנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו, אך אין לנו שליטה על התוצאות.
הרוגע שמשרה התובנה הזו מאפשר לנו לנוח מעט מהמרדף, אך גם לאגור כוחות לקראת המשכו. אלפי שנים לפני המסעות בחלל של גיבורי הסדרה, הסטואים חשבו אותו דבר: עלינו לעשות כל שביכולתנו בחלקה שעליה יש לנו השפעה, ולקבל בהכנעה את החלקה שעליה אין לנו השפעה. ככלל אצבע, זהו רעיון טוב. בכל מסע חשוב לזכור שאפשר להתקדם בו בדרך אחת בלבד: צעד אחר צעד. ולכן כל יום נעשה צעד אחד או שניים, ואולי נגיע למטרתנו. אולי לא. אולי דבר שחשבנו שיש לנו השפעה עליו, מתגלה כדבר שאין ביכולתנו לשנות.
אם ארצה לקשר את זה ל"קאובוי ביבופ" שוב, בפשטות, צריך תמיד להשלים עם האובדן. בעוד שבעתיד אולי הכול פתוח, בעבר הכול כבר סגור, קבוע וידוע. דברים שאבדו לא חוזרים, וברוב המקרים אדם לא יכול לשנות לטובה את תוצאות הכישלונות והטעויות שלו. במקום לשקוע בעצב תהומי, הייאוש הקיומי מלמד אותנו להבין שזה טבעו של עולם ולקבל את מה שיש לנו עכשיו. מתוך תודעה זו אנחנו גם מאבדים את הרצון לרוץ לאחור ולרדוף אחר הדברים שאיבדנו.
לא אגלה את כל הפרטים, אבל כל הדמויות ב"קאובוי ביבופ" נכשלות בניסיונן לשחזר את העבר. כולן משלמות מחיר כבד על הניסיונות האלה, חלקן יותר וחלקן פחות. "קאובוי ביבופ" ורעיון הייאוש הקיומי הופכים כאן בעצם לרעיון אופטימיסטי, ומזהירים אותנו מפני מרדף אחרי עבר שאי אפשר להשיג, שעבורו מקריבים את ההווה ובסופו של דבר גם את העתיד. לכן טוב להתייאש, להרפות, להיכנע לפעמים, ומה שיקרה, יקרה.
קטגוריות: