ביקורת האמנות וביקורת המדע

26/02/2025

בהקשר לעולם התרבות השופע של ימינו אנו שומעים הרבה את המשפט "על טעם ועל ריח אין להתווכח", ולמעשה הוא די מוצדק מצד התפישה השלטת של האמנות, שגורסת שתפקידה להנעים את זמנינו עלי אדמות. פעם היינו חקלאים ובעלי מלאכה ולא היה לנו זמן לצריכה תרבותית, והיום אנחנו משתעממים על כיסאות וכל רגע של בידור נחשב בריחה מבורכת מהשגרה האפרורית. אנו חיים במובן מסוים בעולמו של שופנהאואר: תפקידה של האמנות לאפשר לנו מילוט זמין מהסבל שבחיים. במאמר זה לא נתווכח עם הנחת המוצא הזו, שהיא שגויה מאוד ממספר בחינות, אלא נבקש לקשור קשר בין הרציונליות האנושית ואובדנה לבין קריסת התרבות לבין קריסת המדע.

כאמור, כבר שנים רבות שהאמנות נחשבת לסוג של "טעם" שאי אפשר להתווכח עליו. אמנות היא ביטויו העצמי חסר העכבות של האמן, ולכן טבעי הוא שיש מי שיאהב ויש מי שלא יאהב יצירה נתונה כלשהי של אמן נתון כלשהו. מכאן שעל טעם ועל ריח אין להתווכח. למשל, אסור לטעון שכל הספרים כתובים אותו דבר ולכן הם לא טובים. אסור גם לטעון שהספרים בימינו רדודים ולכן הם לא טובים. אסור לטעון שמטרתם היחידה של ספרים רבים היא עשיית כסף או תהילה למחברם, ולכן הם לא טובים. "על טעם ועל ריח אין להתווכח" פירושו שאי אפשר להטיל שיפוט ערכי אתי על יצירות אמנות. לא רק שאין זה ראוי או נכון, אלא אי אפשר ממש.

מה עשינו בכך? למעשה כבר עשורים שאנו כחברה שוחקים את החוש הביקורתי, ומתוך כך גם את החוש האסתטי, של הקהל. כאשר הקהל קורא ספר או רואה סרט, אנחנו מצפים ממנו לשפוט אותו על פי "טעם אישי" ולא על פי סטנדרטים מקצועיים, על פי מיומנות, יכולת או מסר. האם יש מסר ליצירות תרבות עכשוויות? יתכן שיש להן, יתכן שנסכים איתו, ויתכן שלא. היינו הך.

אך אנו שוכחים, היכולת לחשיבה ביקורתית ואנליטית היא אחת. אין חלוקה בין "חשיבה ביקורתית אמנותית" לבין "חשיבה ביקורתית קולינרית" לבין "חשיבה ביקורתית אופנתית", לבין, כמובן, "חשיבה ביקורתית מדעית".

המדע מושתת על חשיבה ביקורתית. על היכולת להביט ברעיון או בתאוריה, להפוך בה, לנתח אותה ולמצוא בה את הפגמים. סוג החשיבה הזה מצריך לא רק יכולת איסוף נתונים אלא גם היכולת לנתח אותם באמצעות כוח השיפוט, למצוא מה נכון ומה לא נכון, מה סביר ומה לא סביר, ולהסיק מסקנות שנובעות מהניתוח. חשיבה ביקורתית, והיכולת להטיל שיפוט, היא חלק מהותי ובלתי נפרד מכך.

אמנם עולמות האמנות והמדע נראים לפעמים נפרדים, אפילו מתחרים, אבל עלינו לזכור שיש להם בסיס משותף. שני תחומים אלה מושתתים על אותה יכולת של המוח האנושי, להפעיל שיקול דעת ולחרוץ דין. כלומר, על חשיבה ביקורתית.

כאשר אנחנו שוחקים את החשיבה הביקורתית כלפי יצירות תרבות, כלפי סרטים וספרים, כלפי מוזיקה, צילום, אנחנו שוחקים את החשיבה הביקורתית. כאשר אנחנו שוחקים את החשיבה הביקורתית, אנחנו שוחקים את הכושר השכלי שמאפשר לנו לעשות מדע בצורה מיטבית, ולמעשה בצורה הנכונה. מי שלא יכול להבין מהי יצירה אמנותית גרועה לא יכול גם להבין למה 2+2=4.

ואכן, אחרי עולם התרבות הגיע תור עולם המדע. כיום, אמיתות ביולוגיות אודות גוף האדם נתונות במחלוקת של ממש, ובמקומות מסוימים אפילו מתמטיקה נכונה נחשבת לגזענית. אולי הרעיונות האלה עוד לא קנו אחיזה חזקה מספיק בציבור הישראלי, אבל במקומות רבים במערב הם כבר נפוצים למדי. מי שירצה יוכל לחפש בעצמו ולראות את הוויכוחים על מהי אישה, האם גברים יכולים לקבל מחזור, האם מדע שנעשה על ידי גברים לבנים כמו ניוטון ולייבניץ הוא בכלל נכון, או שזו גרסה אחת מרבות למדע, ולכל עם ותרבות יש מדע משלהם?

כאשר אדם נחשף לשאלות האלה הוא יכול לענות עליהן בקלות, אם יש לו יכולת לחשיבה ביקורתית. אם אין לו כזו, הוא נותר מבולבל וטועה.

הכול מתחיל באמנות שלנו. על תקפותה של אמנות קל יותר לערער, הרי אין דרך להוכיח את טיבה של אמנות באופן ריגורוזי בתנאי מעבדה, אך הכושר השכלי שמתערער בשל כך הוא אותו כושר שכלי שאנו זקוקים לו כל כך בעולם המדע. ובכן, ההתדרדרות בעולם האמנות תוביל וכבר הובילה בהכרח להתדרדרות בעולם המדע.

טוב נעשה אם נשים לב לבסיס המשותף שקושר בין התחומים הללו. מכאן שיש להקפיד הקפדה רבה יותר מצד כל העוסקים ביצירת האמנות והתרבות, בין אם הם היוצרים עצמם, המבקרים, או אפילו הקהל.

לעמוד השער
לעמוד הבית