ההגדרה הכי טובה לאמנות שנתקלתי בה

30/05/2024

ההגדרה הכי טובה לאמנות שנתקלתי בה, אמנם מאוחר מדי, היא "ייצוג סלקטיבי של המציאות בהתאם לשיפוטו הערכי של האמן", של איין ראנד. כשבוחנים את הספרות לאור ההגדרה הזאת, ואיין ראנד הרי הייתה סופרת, אפשר לראות התאמה גדולה בין ההגדרה שהיא מציגה לבין מלאכת הכתיבה.

לפחות בעולם הספרות, הרי בלתי אפשרי ממש לתאר כל דבר בסצנה, כל פעולה, כל פרט. אחרת הסופר היה נאלץ לכתוב שהדמות ממצמצת, בכל פעם שהיא ממצמצת. או מגרדת באוזן, או הולכת לשירותים. כולנו עושים פעולות יומיומיות כאלה, קטנות יותר ופחות, וכך גם הדמויות שלנו. אבל בדרך כלל לא נתאר אותן.

גם פרטים אחרים אי אפשר להכניס לכל פסקה. למשל, אם הסופר יתאר חדר ובו שולחן עץ, הוא ודאי לא יתאר כל שריטה וכל שקע זעיר שנמצאים בשולחן הזה אפילו אם הם נראים לעין.

וזה מפני, שכאשר כותבים ספרות, בין היא מתעדת אירועים אמיתיים ובין אם היא בדיונית, עושים בעצם סינון של המציאות. מהי המסננת? השיפוט הערכי של הסופר, הוא זה שקובע מה חשוב לתאר ומה לא חשוב לתאר. ואנחנו יכולים להבין מה הסופר מעריך, מה הוא רוצה לשמר במילים, לפי הטקסט שהוא כתב.

סופר טוב, סופר מקצועי, יודע מה הוא כותב ויודע גם למה. גם אם אין לו תוכנית מדוקדקת שיורדת לפרטים, הוא יודע לפחות אילו ערכים הוא רוצה להעביר לקורא. האם הוא רוצה לתאר יופי? צדק? הגינות? אולי ייאוש? אבל לפני מעשה הכתיבה חשוב בכל זאת לעשות את הבירור הערכי הזה. מה ראוי לתאר על הנייר?

על השאלה הזו אפשר לענות בשתי צורות, והן צורות הכתיבה הבסיסיות שעומדות בפני כל כותב: האם לתאר את המצוי או את הרצוי? האם לתאר את העולם כפי שהוא, פחות או יותר, או להתרחק ממנו ולצייר איזה אידיאל שיש לשאוף אליו, או לחלופין, לברוח ממנו? התשובה על השאלות האלה קובעת מה ימצא את דרכו אל הסיפור.

יתכן שאדם יכול לכתוב פעם כך ופעם כך, ויתכן שהוא יכול לשנות את דעתו לאורך זמן. אנו כאן מקדמים את העמדה הראנדיאנית בנושא הזה, כפי שהיא מופיעה בספרה של איין ראנד, "המניפסט הרומנטי". ודאי, מי שקרא את ספריה של איין ראנד מכיר את הביקורת עליהם, שאותה היטיב לנסח הפסיכולוג הקליני פרופסור ג'ורדן פיטרסון: המאבק בספרים שלה מתרחש מחוץ לדמויות, ולא בתוכן. אבחנה של פסיכולוג, כצפוי, ומאחוריה מסתתרת הקביעה שספרות צריכה לתאר את העולם כפי שהוא, ובני אדם כפי שהם, פחות או יותר. טענת הנגד היא, כמובן, שהספרות מתארת אידיאל כלשהו שיש לשאוף אליו.

אגב, הביקורת הזו של ג'ורדן פיטרסון היא לא בהכרח נכונה, אבל אנחנו מתייחסים אליה בתור דוגמה טובה שמראה את הפער הזה שבין שתי הגישות.

ולאחר מחשבה רבה ומילים רבות, אמנם נכון שיש ערך בתיאור המציאות עצמה ובתיעוד ספרותי של אירועים, אך יש תמיד לזכור שראוי יותר להציג את הראוי והטוב שבאירועים האלה ולא את הרע והמכוער. הדגשה של עוני, של מחלות, של כיעור פיזי או נפשי, היא כאנדרטה למצבים האנושיים האלה שמשמרת אותם לנצח. אמנם כן, אפשר להתייחס למצבים פחות נעימים, אבל השאלה היא מה נופל באורו של הזרקור.

דמויות עניות או מסוממות לא זרות לספריו של ג'ק קרואק, ואפשר להתפתות בקלות למחשבה שהוא תיאר במכוון את הכיעור שבעולם ואת הכישלון האנושי. אבל המהות של הסיפורים שלו, הנושאים שהוא מדגיש, הם דווקא החירות האישית, אהבת החיים והעולם, האמונה באל ובחברות וחדוות היצירה. ספרות איננה תיעוד היסטורי או עיתונאי של עובדות ללא פרשנות, והיא גם לא פרשנות מוחלטת שמתעלמת מהעובדות ויוצרת עולם פלקטי ושטוח. ספרות היא תיעוד של עובדות המלוות בפרשנות, והפרשנות היא הקובעת.

וראוי שהפרשנות של הסופר לעולם תהיה שווה את זה, ותעניק לקורא שלו חוויה של יופי, הרמוניה והלימה, ולא ההיפך מכך.

לעמוד השער
לעמוד הבית