הסיבתיות של אלוהים

22/01/2024

גרתי בחיפה בדירה אחת עם מרפסת שהשקיפה ישר אל המפרץ, מבעד לצמרות העצים, ומתישהו בשנת 2015, אני מניח, ישבתי שם ושמתי לב למשהו משונה. אחד ההרגלים שאימצתי לעצמי בגיל צעיר הוא בדיקה עצמית, מעין חשבון נפש, ובאותה שנה שמתי לב כמה דברים בחיים שלי פשוט חוזרים על עצמם. במילים אחרות, שמתי לב לתבניות. אנשים בחיים שלי שמזכירים אנשים אחרים, אבל באמת, ולא סתם כי נדמה לי. או אירועים מסוימים שנדמה שקורים לי שוב ושוב. סוג של "החזרה הנצחית" הניטשאנית. אני מניח שזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את אלוהים.

וכן, התכוונתי ל"פגשתי". מעולם לא שמעתי את קולו של אלוהים. אין לו פה, אז הוא לא יכול לדבר. מעולם לא חשתי את המגע שלו. אין לו יד, והוא לא יכול לגעת. ומעולם לא ראיתי אותו. הרי אין לו גוף. אבל התובנה שלי הייתה שזה לא עניין של מה רואים, אלא איך רואים. איך מסתכלים על המציאות. וכל חווית המציאות נראתה לי שונה מאוד משהיא הייתה לפני אותם ימים של ישיבה במרפסת וחשבון נפש מול המפרץ.

אם הייתי צריך לשים את האצבע, אני חושב שההתגלמות הממשית ביותר של האל במציאות, היא הסיבתיות. מוזר לקרוא למשהו אמורפי כל כך, שפילוסופים פקפקו בו, בכינוי "התגלמות ממשית", אבל כשמדברים על המופשט שבמופשט, הסתם מופשט הוא התגלמות ממשית מספיק. אני לא חושב שרוב האנשים עוצרים לרגע כדי להרהר בזה, אבל בעצם אנחנו חיים במעין מארג של סיבות ותוצאות שנראות די קבועות. פיזיקאים יהנהנו במרץ, אחרים קצת פחות.

אבל כשאני עושה משהו, אני יכול לצפות את התוצאה שלו. לכל מעשה יש כמה תוצאות אפשריות, ובשילוב עם סיבות נוספות, אפשר לצמצם את החיזוי עד שהוא נעשה מדויק מאוד. כמובן, יש קשרי סיבה ותוצאה שהם יותר ברורים לעין, ויש קשרי סיבה ותוצאה שקשה יותר לראות. צריך להסיק אותם אחרי מבט ממעוף הציפור על קטע זמן ארוך מספיק. תנסו.

בכל מקרה, רציתי לדבר על אלוהים ולא על סיבתיות, אבל ככה זה כשמדברים על המופשט שבמופשט: מוכרחים לדבר על דברים אחרים. אלוהים, עבורי, הוא דרך מסוימת לראות את העולם. כשעקבתי אחרי הסיבות לכל האירועים הגעתי לאירוע שהוא סיבת עצמו. מהאירוע הזה, שהוא האל, נובעים כל האירועים עד ימינו אנו. בהתחלה נדמה היה לי שהם נובעים כמו מים שזורמים בערוץ נחל, אבל יקשה מי שיקשה וישאל: איך זה שיש סיבה ואין לה מסובב? כלומר, איך זה שהדברים "נובעים" וקורים מעצמם, ובכל זאת הם מדויקים כל כך?

אם אני זורק כדור לאוויר, על כדור הארץ, לפיזיקאים שבינינו, הוא ייפול למטה. בזכות האירוע הזה, "נפילה למטה", יש חיים. בזכות עוד אינספור אירועים משונים שכאלה יש חיים. והחיים הם אירוע שיש לו אינספור סיבות. איך יתכן שכל כך הרבה סיבות מתלכדות לאירוע, כאילו מעצמן? האם יש כוח משיכה גם לסיבות ולאירועים? הרי הם מופשטים, וכוח המשיכה פועל רק על אובייקטים במציאות. ובכן, מקו המחשבה הזה, ומקווי מחשבה נוספים שאין טעם לפרט אותם כאן, ניתן בהחלט להסיק את קיומה של תודעה כלשהי אצל אותה סיבת הסיבות שממנה הכול נובע. תודעה כלשהי, סוג של תודעה, שהרי היא לא אנושית ואפילו זרה לאנושות בצורה מוחלטת.

אז אני מניח שכל מי שסירב להאמין באלוהים עד עכשיו כי נראה לו מצחיק שיש איזה איש זקן שיושב בשמיים ומסתכל עליו בחרון אף כי הוא אוכל חזיר, יכול להירגע ולהתחיל להאמין.

לעמוד השער
לעמוד הבית