תור הזהב של הדמות המיתית

22/07/2024

בכל הנוגע לאמנות הכתיבה המאה ה-20 הביאה איתה חידוש מרענן, והוא כתיבת דמויות וההתמקדות בהן, להבדיל מהתמקדות בסיפור. התופעה הזו קשורה כמובן גם לתופעת "הסופים האבודים" שכתבתי עליה בעבר, והיא מאופיינת בכך שמוקד העניין של הכותב וגם של הקורא הוא בעיקר מעשיה של דמות כלשהי, או של דמויות רבות. כתיבה כזו מתמקדת פחות ב"סיפור", במובן המסורתי של המילה. לסיפור יש התחלה, אמצע וסוף, ומטרתו לתאר התפתחות של הגיבור עד למצב סטטי מסוים שבו הוא מסיים את "מסע הגיבור" הקלאסי שלו. לסיפורים שמתמקדים בדמויות, אין דבר כזה.

אם ננסה לחשוב על יצירות מובילות לפני המאה ה-20, נחשוב עליהן בצורה כזו: "מסע השיבה הביתה של אודיסאוס לאחר מלחמת טרויה והחזרה לאשתו", האודיסאה. או "מדען יוצר מפלצת באמצעים מדעיים ומדגים בכך את סכנת הקדמה המדעית הלא זהירה", פרנקנשטיין. או "חייזרים פולשים לכדור הארץ ומטילים אימה באוכלוסייה", מלחמת העולמות. כמובן שכתיבה כזאת ממשיכה ומתקיימת עד ימינו, למשל אצל המינגוויי, סטיבן קינג, צ'אק פולאניק, ועמוס עוז. כמובן שיש גם יוצאי דופן לרעיון הזה: שרלוק הולמס בן המאה ה-19, שכל הסיפורים העוסקים בו סובבים את דמותו של הבלש המבריק.

ובכל זאת, בשורה התחתונה, סיפורים יחידים או בהמשכים שסובבים סביב דמות מסוימת ומטרתם להציג את חייה כרצף ארוך של הרפתקאות, הם יציר המאה ה-20. למה?

אם מה שכתבתי עד עכשיו מעלה מחשבות על חוברות קומיקס, יש לזה סיבה טובה. חוברות קומיקס אמריקאיות הן מדיום מובהק שעוקב אחר דמות או קבוצה של דמויות לאורך זמן וללא סוף. סופרמן, באטמן וספיידרמן הם רק חלק מהדמויות האלה, שנשארות תמיד צעירות ומשתתפות בעלילות ארוכות במיוחד. התופעה קיימת אמנם גם בסדרות אנימציה, גם מערביות וגם שאינן מערביות, ולעתים גם בסרטים כמו ביקום "מלחמת הכוכבים". גם בספרות אפשר למצוא דוגמאות כאלה, אם כי מעטות יותר, כמו בספרי רומח הדרקון, שיר של אש ושל קרח, או סדרת ג'ק ריצ'ר.

החלוקה הזו בין כתיבה ספרותית שעוסקת בעיקר בסיפורים, לבין כתיבה בידורית יותר שסובבת סביב דמויות ספציפיות, מובילה לאבחנה הבאה: אולי זה ההבדל בין מה שאנשים קוראים לו "אמנות" או "אמנות גבוהה" לבין מה שקוראים לו "בידור" או "אמנות נמוכה" או "אמנות עממית". אבל מצד שני, יש עוד דברים שנכנסים לז'אנר הבידור כמו מגזיני פאלפ ומדע בדיוני, והם דווקא לא מציגים דמויות שמופיעות שוב ושוב ושוב.

מה שמיוחד בדמויות האלה הוא הניתוק שלהן מהעלילה או מסיפור כלשהו. כאשר בוחנים דמות כמו הארי פוטר, מיד עולים בראשנו הוגוורטס, וולדמורט, קסמים וכיוצא באלה פרטים שמצויים בספרי הארי פוטר. קשה לדמיין את הארי פוטר בהרפתקה באנטרקטיקה או בחברה עתידנית או מתמודד עם אובדן כוחות הקסם שלו. אבל עם סופרמן אין בכך בעיה, והוא דוגמה קיצונית. דוגמאות קיצוניות פחות יהיו שרלוק הולמס, שאמנם יכול להופיע בכל מיני סיפורים ועלילות אבל תמיד יהיה נטוע בלונדון ובמציאות ריאליסטית פחות או יותר, והנרי צ'ינסקי, גיבורו של צ'ארלס בוקובסקי שנטוע תמיד באמריקה ובאותן נסיבות חיים.

זה גורם לי לחשוב על האבחנה שאני עושה תמיד בין שני סוגי סיפורים, שביניהם מוחלקים כלל הסיפורים הנכתבים בעולם.

סיפור עלילה הוא סיפור שבו העלילה היא המוקד, ותפקיד הדמויות לקדם אותה. אנחנו לא חוקרים אותן מעבר לתפקידן בעלילה, אנחנו לא תמיד יודעים מה הן עשו לפני שהיא התחילה ומה הן יעשו אחרי שתסתיים, והעיקר בספרות כזו הוא אירועים שמתרחשים בשרשרת והדמות נאלצת להגיב אליהם. למשל, שר הטבעות של ג'.ר.ר טולקין, זה של סטיבן קינג, למי צלצלו הפעמונים של ארנסט המינגוויי ועוד רבים אחרים.

סיפור דמויות הוא סיפור שמטרתו לחקור דמות מסוימת. ליצירה כזו אין ממש עלילה והדמויות לא צריכות להגיע מנקודה אחת לאחרת, בהכרח. מה גם, הסופר עצמו לא מתמקד בתגובותיהן של הדמויות לאירועים שונים שמתרחשים ברצף, אלא עוסק יותר בדמות עצמה: מי היא, מה מניע אותה, מה היא חושבת על העולם ועל אנשים אחרים, וכיוצא באלה. דוגמה טובה לסיפור כזה היא בדרכים של ג'ק קרואק, כלבויניק של צ'ארלס בוקובסקי וספרים נוספים.

הדמויות הגדולות של המאה ה-20 שייכות כמובן בעיקר לקטגוריה השנייה, אבל מתעלות גם מעליה: הן לא נטועות בשום זמן או מקום והן למעשה הופכות לדמויות מיתיות שאפשר לערב אותן בכל סוג סיפור שהוא.

מה גרם לעלייתה של הדמות ביצירה הבדיונית של המאה ה-20? איך זה שסיפורים כמו "רומיאו ויוליה" של שייקספיר או "מלחמת העולמות" של ה.ג. וולס, הוחלפו במידה רבה בידי דמויות מיתיות שכאלה כמו האן סולו, סופרמן ודמויות נוספות?

מפתה לחשוב שהתשובה היא כסף, והרבה. אבל מי שיש לו היכרות עם עולם הספרות והכתיבה יכול למצוא כאן גם משהו אחר. אולי זו המשיכה לדמות, לא לסיפור או לעלילה, אלא לדמות מוכרת ופחות או יותר סטטית שדרכה אפשר להתמודד עם אתגרים שונים ולהביע רעיונות שונים. אנשים עוקבים אחרי הדמויות האלה ומזדהים איתן. הן מאפשרות לנו לחוות אדם אחר, להבדיל מסיפור עלילתי, שנאלץ להתגבר על מכשולים שחלקם יומיומיים יותר וחלקם פחות, ובכך לתת מעין פורקן לכותב.

אולי כתיבה של דמות והשקעה בה היא קצת כמו חזרה הביתה, למקום נוח, שם אפשר לנוח מהצרות שבחיי היומיום ולהתלוות לדמות במסעותיה. אולי, עבור כותבים רבים, הדמויות האלה הופכות למעין חברים אפילו, שקשה להיפרד מהם ולעזוב אותם לנפשם.

לעמוד השער
לעמוד הבית