מילי שמידט
חשיבותה של רצינות
12/01/2025
לפעמים נדמה ש"רצינות" היא לא יותר ממילה במילון. בחיים האמיתיים שלנו אין לה יותר מדי משמעות, היא שריד לעידן נשכח שבו היו דברים "רציניים" ואנשים "רציניים", אולי כמו הקאובויים שאנחנו רואים במערבונים. אני לא מתכוון למצבים רציניים באמת, כמו מלחמה, הרי ודאי אינני טוען שאין שום דבר רציני והרה משמעות בעולם. טענתי היא בדיוק להיפך: עבור אנשים פרטיים, אינדיבידואלים, נדמה לפעמים שהעולם הוא איזה מגרש משחקים שבו אין צורך לקחת שום דבר ברצינות והעיקר זה "לזרום" וליהנות.
אני חושב שזה קשור מאוד למגמה הכללית של "חוסר משמעות" שהרבה אנשים מדווחים עליה, לתחושות של ריקנות או חוסר מטרה. לא אלאה אתכם בסטטיסטיקה כי לא לכך נועד הבלוג הזה, אבל אני מכיר את הנתונים האלה. למה אנחנו מרגישים כל כך חסרי מטרה?
ובכן, זה מפני שחסרה בעולמנו הפרטי הרצינות. יש אירועים משמעותיים שם בחוץ, אבל בכל זאת, אנשים רבים מוצאים שחייהם חסרי משמעות. נדמה שאין הרבה דברים שאותם אנשים לוקחים ברצינות כזו שחייהם יסבבו סביבם, ובמקום זאת הם רק "זורמים" ו"קלילים". כאשר אני אומר "דבר שלוקחים ברצינות" אני מתכוון לדבר שהוא גבוה כל כך בסדר העדיפויות עד שפעילויות אחרות נערכות סביבו, ולא להיפך. נדמיין למשל טקסים דתיים, וברור לנו שהאדם הדתי מסדר את שגרת יומו כך שיספיק את כל הטקסים הללו מבלי לוותר עליהם. אך לרוב האנשים אין טקסים או דברים כאלה כלל, והם חיים לפי החשק.
כאשר אנחנו לוקחים דברים מסוימים ברצינות, אנחנו מעניקים להם השפעה על חיינו. ההשפעה הזו היא בעצם גורם מרסן שקשה לנו להתנתק ממנו. אנחנו נתנהג הרבה יותר בכבוד ונצחק הרבה פחות מאותו הדבר שאותו אנחנו מחשיבים. כשאנחנו פועלים לאורו של עניין רציני, למען עניין רציני, בשם עניין רציני, זה מעניק לחיינו משמעות. כאשר על כל דבר אפשר לוותר, או לדחות, אזי אין שום דבר בחיים שמעניק להם משמעות.
חשוב גם לדעת מה לקחת ברצינות. כמובן שכל אדם כאינדיבידואל יכול לבחור את הערכים שלו, ובכל זאת יש גילאים מסוימים או שלבים מסוימים בחיים שבהם צריך להתייחס ברצינות לעניין מסוים ולא לאחר. נדמה שבתרבות שלנו שכחנו גם את זה, ולכן הרבה אנשים מבוגרים עדיין מעניקים חשיבות לדברים שהיו חשובים להם כילדים. וזה בתנאי, כמובן, שהם בכלל מעניקים חשיבות למשהו.
מה שנוצר כתוצאה מכך הוא לא רק חברה שברובה הגדול ריקה ממשמעות, אלא גם חברה הפוכה ומבולבלת שבה אנשים מתנהגים שלא בהתאם לגיל או למצב האישי שלהם. כך אובדת בחיים תחושת המטרה שיש לחתור אליה, ואנשים נותרים מאחור במקום להתקדם לחוויות חדשות ולהישגים חדשים.
בסרט המצוין Rush המספר על היריבות בין נהגי פורמולה 1, ג'יימס האנט וניקי לאודה, ג'יימס מתגרה בניקי ואומר שאף אחד לא אוהב אותו. ניקי עונה, "נכון. כי אני בחור רציני. אני הולך לישון מוקדם, דואג לעצמי, דואג למכונית שלי. הולך לעבוד, נותן עבודה. ואחרי המרוץ אני הולך הביתה במקום לצאת לבארים ולדבר שטויות עם כל האידיוטים האלה."
ניקי לאודה היה אלוף העולם שלוש פעמים, וג'יימס האנט היה אלוף העולם פעם אחת. אם יותר אנשים היו אנשים רציניים, ודאי היו להם הרבה יותר הישגים להתגאות בהם. ובהחלט, הייתה להם תחושה חזקה יותר של משמעות ושל סיפוק. הרצינות חשובה. זמן רב מדי הזניחו אותה, והגיע הזמן להחזיר אותה למקומה כערך שראוי לשאוף לו.
קטגוריות: