איך לימודי הספרות מפספסים את חווית האמנות

31/03/2025

נתקלתי לאחרונה באמירה מעניינת לגבי לימודי הספרות, לפחות אלה התיכוניים. בקצרה, מאחר שאנחנו לא קוראים ספרים כדי לגלות מי הדמות הראשית ומה התמה של הסיפור, אין צורך ללמד את התלמידים לנתח יצירות ספרותיות. אני חושב שיש באמירה הזו תובנה מעניינת, מבלי להיכנס לתוכנית הלימודים בבתי הספר. את זה אעשה לסיום.

אני האדם האחרון שידבר נגד ניתוח ועיבוד של מידע. זה דבר חשוב לכשעצמו. אף אחד מאיתנו לא צריך ללכת לעבוד בעבודה הראשונה שהוא מוצא עד סוף חייו, או ללכת ללמוד תואר בלי לחשוב האם זה מתאים לו. כלומר, אני דוגל מאוד באמרתו של איינשטיין: "חיים ללא חקירה, לא ראוי לחיותם". גם הספרות ראויה להיחקר, ואני נהניתי מאוד ללמוד כיצד הסופרים הגדולים כתבו את יצירותיהם הגדולות ביותר. נהניתי ללמוד איזה רעיון מביע כל ספר וכיצד הוא מביע אותו, באילו כלים משתמש הסופר כדי לעשות זאת. אני חושב שזה תחום מעניין וראוי, וחשוב להרהר בו. גם היום, כאשר אני קורא ספר, אני משתדל לשים לב מה הסופר מנסה לעשות. למה הוא ניסח את המשפט הזה והזה דווקא כך? האם הדמויות האלה מדברות כפי שמדברים אנשים? ואם לא, מדוע בחר הסופר לכתוב כך? הרי הוא יודע איך מדברים בני אדם בעולם האמיתי.

יחד עם זאת, כאשר אני כותב ספר אני לא עושה זאת כדי שאנשים ישבו לנתח אותו. זו לא המטרה. המטרה של קריאת ספרים היא החוויה. והמסר, והנושאים, וכל אלה, כלולים בחוויה הזאת ונקלטים על ידי הקורא כחוויה לא מודעת, ולא בהכרח כתובנה שהיא תוצאה של הרהור מכוון. זו לא רק מטרתה של הכתיבה, אלא מטרתה של האמנות בכלל. האמנות היא יצירה אסתטית שנועדה להיחוות. היא לא עצם בעולם שיש לחקור ולנתח. כלומר, כוחה של האמנות הוא בחוויה שהיא מעניקה לנו. כאשר אנחנו נחשפים לאמנות, בין אם זה ספר ובין אם זה ציור או יצירה מוזיקלית, אנחנו חווים משהו. החוויה הזו, יש מה ללמוד ממנה: החוויה עצמה. איך הרגשנו, אילו מראות עלו בעיני רוחנו, מה גורם לנו אושר? מה מעורר בנו תחושה של יופי, או של צדק? אכן, אלה התחומים שבהם עוסקת האסתטיקה. ואמנות, כאמור, היא יצירה אסתטית.

בבית הספר אנחנו מתרגלים לראות באמנות דבר סתום שיש לנתח ולחקור אותו. מכאן נובעת הבדיחה על השאלות הידועות, כגון, "מה זה אומר שהווילונות שמתאר המחבר, הם כחולים?" זה אומר שלדעת המחבר, הצבע הכחול של הווילונות מעביר חוויה מסוימת, שבצירוף לדברים אחרים המתוארים באותה סצנה, הופך לחוויה שמעוררת רגש בקורא. הרגש הזה יכול להיות רוגע או שלווה, או כעס, או משהו מורכב יותר כמו השראה או געגוע לעבר.

אולי הרבה אנשים חושבים שכדי להבין ספרים צריך לחשוב עליהם, ולכן הם לא קוראים ספרים. אגב, יש בזה מן האמת. אבל זה לא אומר שאין ערך בקריאת ספרים מבלי לחשוב עליהם. ודאי יש בזה ערך, אם זה ספר טוב. האם ניתוח שכלתני יכול להוסיף לחוויה הזאת? קשה לי להאמין. שוב, יש דברים שחווייתם דלה כל כך עד שנראה שהם נועדו להיחקר. והמחקר עצמו גם הוא חוויה, וגם הוא נותן טעם לחיים. אבל אמנות, בהגדרתה, היא חוויה שאפשר למצות גם מבלי לחקור אותה. אם יצירה אמנותית מחייבת חקירה שכלתנית, היא לא כזאת מוצלחת. במקום לצטט את עצמי, אצטט את ג'קי צ'אן, שהסביר בראיון מדוע הוא מצלם את אותה סצנה כל כך הרבה פעמים עד שהיא יוצאת מושלמת, גם בימים הקשים:

"אתה לא יכול ללכת לכל צופה בקולנוע ולהגיד לו 'באותו יום ירד גשם ולכן זה יצא ככה'".

כמו שאני תמיד אומר, אם היצירה זקוקה להסברים כדי שיבינו אותה, היא לא יצירה כל כך מוצלחת. יצירת אמנות מעניקה לנו חוויה, שמעוררת בנו רגש, שעליו אפשר לתהות ואותו אפשר לנסות להבין. אבל לא את היצירה עצמה, אלא אם אנחנו רוצים ללמוד בדיוק כיצד עוררה היצירה את הרגש הזה. אולי אנחנו רוצים ליצור יצירה דומה, וזה כבר מצריך לימוד, וזה בסדר גמור. לכן אין לי תלונה ללימודי הספרות או האמנות באוניברסיטה, לשם הולכים מרצונם האנשים שזה באמת מעניין אותם, מסיבה תיאורטית כלשהי או מסיבה פרקטית אפילו.

באשר לבתי הספר, נראה על פניו שבאמת אין צורך בשיעורי ספרות. אף אחד לא צריך לשבת וללמוד כיצד מנתחים שיר. כפי שאמר יהונתן גפן, "רק שיר פצוע צריך ניתוח". אף אחד לא צריך לשבת וללמוד כיצד מזהים תמות בספרות. אבל כן, אנשים צריכים ללמוד ליהנות מן הקריאה ולחוות אותה. לכן אני חושב, גם אם כדאי לבטל את שיעורי הספרות, בכל זאת כדאי להכין לתלמידים רשימת קריאה למהלך השנה ולחשוב על דרך כלשהי לוודא שהם אכן קוראים את הספרים המופיעים ברשימה הזאת. לא צריך לשאול אותם שאלות על תוכן הספרים האלה, או על כוונת המחבר, ומספיק להעניק להם המלצה ולאפשר להם את הזמן לממש אותה.

לעמוד השער
לעמוד הבית