נחיצותה של המתודה

24/04/2024

בימינו מקובל לדבר הרבה על "זרימה" או על "לחיות את הרגע", להבדיל מניהול חיים בעלי מבנה גמיש פחות שמאפשר חתירה והגעה לשאיפותיו של האינדיבידואל. אמנם אני דווקא כן חושב שיש מקום לגמישות בחיים, אך גם סגנון החיים הזה כמו כל פעולותיו של האדם מגיע בסופו של דבר מהלך המחשבה שלו. לכן, המתודה שאליה אני מתייחס היא מתודה לא של התנהגות או של חיים, אלא של חשיבה.

באלגוריה יפה של טל צפני, נשיא מכון איין ראנד, הוא משווה בין סנאי צעיר לבין תינוק אנושי. בעוד לגור הסנאי יש אינסטינקטים שמורים לו כיצד לחיות ולהשיג מזון, לתינוק האנושי כמעט ואין כאלה. תינוק אנושי שננטש לבדו ביער, ודאי ימות. אמנם, זו תכונה שמשותפת לכלל היונקים, שהם תלויים בשנותיהם הראשונות בהוריהם יותר מאשר פרוקי הרגליים או הדגים. ובכל זאת, שימפנזה יצליח לגלות את דרך ההישרדות הראויה לו מוקדם יותר מאשר ילד אנושי בן חמש, שמונה או עשר.

על מנת לשרוד, בני האדם זקוקים לחשיבה. הם צריכים להכיר את המציאות שהם חיים בה, לשקלל את כלל הנתונים, ולקבל החלטות שיקדמו אותם בצורה הטובה ביותר.

ולאחר הקדמה קלה זו על החשיבות של החשיבה עבור בני האדם, והתלות שלנו בחשיבה עבור הישרדותנו, נעבור לחלק האמנותי.

חשיבה מתודית היא חשיבה שמוגבלת לשיטה מסוימת, שמטרתה להדריך את האדם כיצד לנהוג. לא רק הפעולות שאנו מבצעים בעולם מושפעות מהמתודה או מחוסר המתודה שלנו, אלא גם ה"פעולות" הפנימיות יותר. כיצד אני מרגיש? על מה אני חושב? כיצד אני מקבל החלטות, ואילו החלטות אני מקבל? כל אלה דברים שמתרחשים אצלי, כאינדיבידואל, והעולם או אנשים אחרים לא שותפים להם. והתשובה לכלל השאלות האלה נחלקת לשתיים: או שהעולם הפנימי שלי כאוטי ולא מסודר, לא ממוקד, ואני מוצא עצמי שקוע בשרעפים בזמני הפנוי, או שאני ממקד את החשיבה שלי בתוצאות שאני רוצה להשיג על מנת להגשים את שאיפותיי.

אני באופן אישי מוצא את עצמו שוקע במחשבות לעתים. זה בסדר, זה טבעי. אבל אני משתדל שלא לתת לכך לחרוג מגבולות מסוימים. כלומר, גם כאשר אני מרשה לעצמי להרהר סתם, זה מתוך הבנה שמדובר במנוחה רגעית. לפני כן, ואחרי כן, אני צריך לחשוב על דברים קונקרטיים, ריאליים, שיקדמו אותי בדרכי בעולם. סוג כזה של חשיבה מתודית, של שליטה וניתוב המחשבות, עוזר במיוחד להתגבר על עצלות ועל רגשות שאינם ראויים.

פתחתי כאן באמירות "לזרום" ו"לחיות את הרגע", שפירושן בדרך כלל "ללכת עם הלב". זה ביטוי מכוער בעיניי. אבל מה עשו לי רע הרגשות, שאני מכנה אותם "לא ראויים"? כבר שנים רבות שאני מחזיק במחשבה שכל הרגשות לגיטימיים בתנאי שהם תואמים למצב. בניגוד לאנשים רבים, אין בלקסיקון שלי "רגשות שליליים". אין גם "רגשות חיוביים". עבורי, לגיטימי לקנא או לכעוס. השאלה היא במה, במי, מתי, ואיך זה בא לידי ביטוי.

אם אני מקנא, ואני מגייס את הקנאה שלי כדי להתקדם אל המקום שבו אני רוצה להיות, זה מצוין. אם אני מגייס את הקנאה שלי כדי להרוס את האחר, זה לא ראוי. רגשות עולים בנו בצורה כמעט בלתי נשלטת כתוצאה מהשיפוט הערכי שלנו, בני האדם, כלפי מצב זה או אחר. אבל איך נדע האם אנחנו מרגישים את הרגש המתאים? הרי ברור לכל בר דעת שלא ראוי לשמוח בלוויה, גם אם לא ממש הכרנו את הנפטר, ולא ראוי גם להתעצב על שאיבדנו עבודה שלא באמת אהבנו. אם כן, איך נקבע מה, מתי, וכמה ראוי להרגיש?

אם אנו מבינים שרגשות הם תוצאה ולא מניע, ושהם מופיעים בגלל משהו ולא גורמים לו, קל הרבה יותר להתייחס אליהם בהתאם. באופן אישי אני מוצא שלחשוב על הרגשות שלי כעל תוצאה מאפשר לי שני דברים, שהם יקרים לי מאוד: ראשית, לעצור רגע ולשאול האם הרגש הזה מתאים בכלל לסיטואציה. אם אני מקנא, האם יש לי סיבה טובה? אם אני כועס, האם יש לי סיבה טובה? אם אני עצוב, האם יש לי סיבה טובה? ושנית, אני מאפשר לעצמי את היכולת לווסת ולהביע את הרגש בצורה ראויה.

לא רק שיש זמן ראוי לכל רגש, אלא יש גם דרך ראויה להביע אותו. כאשר אני עצוב, אני לא שוכב על הרצפה ובוכה כמו ילד בן חמש. כי אני לא בן חמש. אבל ילד בן חמש עושה כך, וזה בסדר. הוא ילד בן חמש. זו המשמעות של דרך הבעה ראויה. ראוי לילד בן חמש להתנהג כילד בן חמש, וזה לא ראוי לאדם מבוגר. לכן יש מקום לכל הרגשות ולא נכון לשלול אותם, אלא למשול בהם באמצעות חשיבה מתודית, תבניתית, שעל ידי חלוקה לקטגוריות ובירור ערכי מאפשרת התנהלות נכונה ובוגרת בעולם. הן בעולם הפנימי והן בעולם החיצוני.

קל מאוד לנצל נכון את הזמן כשחושבים בצורה שיטתית. הרי, כאשר אנחנו חושבים על זה באמת, ידוע לנו שהזמן שלנו כאן מוגבל. זמן הוא המשאב היחיד שאנחנו לא יכולים לצבור ממנו עוד ועוד. גם התארכות חיי האדם בעידן המודרני היא לא אינסופית, ואף אחד לא מבטיח שתאונת דרכים קטלנית לא תקטע את רצף הזמן שלנו בעולם הזה גם אם לכאורה אנחנו אמורים לחיות עד מאה ועשרים.

בכל מקרה, אני מוצא שחשיבה מתודית מאפשרת לי בין היתר לברור את המוץ מן התבן. אני יכול להחליט אילו פעילויות מקדמות יותר את השאיפות שלי ואילו פעולות לא מקדמות אותן. אם אני צריך לבחור בין כתיבת מאמר לבין צפייה בסרטונים מצחיקים, ברור שכתיבת מאמר מקדמת אותי יותר בדרך למטרה. זה לא שאני רוצה לכתוב מאמר יותר משאני רוצה לצפות בסרטונים, זו התוצאה ולא תחילת התהליך. תחילת התהליך היא ההבנה שכתיבת מאמר תעשיר את חיי ותעניק לי יותר מאשר צפייה בסרטונים. מתוך כך, אני בהחלט רוצה יותר לכתוב מאמר מאשר אני רוצה לצפות בסרטונים.

הרבה מה"זרימה" היא למעשה גחמתיות. אנשים פועלים לפי חשק רגעי כעניין של שגרה. בעוד שמדי פעם זה בסדר, כאמור, כל עוד יש מסגרת שמגבילה את החשקים האלה. אבל כאשר אנשים חיים חיים שלמים לפי גחמה, הם עוברים מסרט לסרט, מסדרה לסדרה, משיר לשיר, והם לא עושים שום צעד באותה דרך ארוכה ומפורסמת, שלפי הפתגם הסיני, מתחילה בצעד אחד קטן.

אם ארד לרגע מעולמות ההגות המופשטים אל העולם הקונקרטי, אני מכיר בהחלט אנשים כאלה שמבינים מאוחר מדי שהם פספסו את ההזדמנות. חשיבה מתודית היא הכלי שמאפשר לנו להבחין בפספוסים האלה מבעוד מועד. אם אני חושב באופן מכוון ומבין מה אני צריך לעשות כדי להגיע אל המטרות שלי, כדי להיות מאושר, אני מבין גם מה אני לא צריך לעשות או מה ראוי שאעשה פחות ממנו. בהתאם לכל אלה, אני חושב שהדבר הכי חשוב שאדם יכול ללמוד הוא למקד את החשיבה שלו, ולהפנים את מה שידוע במחוזותינו בתור "סוף מעשה במחשבה תחילה".

רוב האנשים היום מחפשים "מנטורים", "מאמנים" וכיוצא באלה כדי לקבל הדרכה בדיוק בנושאים הללו. אבל אין הדרכה טובה יותר מאשר חשיבה שפועלת על פי מתודה ספציפית, כלומר על פי סטנדרטים ברורים שמאפשרים את ההבחנה בין דבר זה לדבר אחר. מחשבה שיטתית וממוקדת היא שמאפשרת להבחין בין עיקר לתפל, בין ראוי ללא ראוי, בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע. זו המיומנות החשובה ביותר שאדם יכול לפתח עבור עצמו ועבור חייו.

לעמוד השער
לעמוד הבית