מילי שמידט
מילי שמידט
על הדקדוק
17/02/2024
מעניין לחשוב על האדם הראשון שדיבר. כולנו מדברים באופן טבעי, וכשאנחנו הולכים לבית ספר אנחנו לומדים את חוקי הדקדוק ואת התחביר. לאדם הראשון שדיבר כנראה לא היה בית ספר, ובטח לא למדו שם דקדוק. הרי לא הייתה שפה. האדם הראשון שדיבר המציא את השפה בצורה אורגנית. הוא דיבר כמו שהוא דיבר, ולא על פי חוקים מסוימים שהוכתבו לו או שהוא הכתיב לעצמו. וזה אומר, למעשה, שהשפה קדמה לחוקים שמגדירים אותה. כשחושבים על זה לעומק, זה רעיון ביזארי.
חוקי הדקדוק שאנחנו נצמדים אליהם, שנחשבים כל כך בלימודי שפות, במקצועות העריכה והכתיבה, וכיוצא באלה, לא קובעים כיצד לדבר. הם מתארים כיצד אנשים מדברים. וזה אומר שיש אחת משתי אפשרויות:
או שאדם אחד התחיל לדבר ולימד את הדיבור לחבריו, והם התחילו לדבר כמוהו. אחר כך בא מי שהסיק את חוקי הדיבור האלה וניסח אותם כדקדוק ותחביר. עד כמה האפשרות הזו סבירה? סביר להניח שהאנשים הראשונים דיברו בנהמות, ואחר כך עברו למשפטים שבורים. מעין "אריה, שם, זהירות" או דברים כאלה. אפילו פה יש כבר תחביר בסיסי, מה שמוביל לאפשרות השנייה, אבל מיד אגיע אליה. המחשבה שמישהו התחיל לדבר במשפטים יותר ויותר מורכבים, ואז לימד את בני השבט שלו שאומרים "אני אלך" ולא "אני ילך" נראית לי בלתי סבירה בעליל. קודם כל, לאנשי מערות כנראה לא היה יותר מדי זמן לזה. גם לתרבות המוקדמת לא היה זמן כזה, כנראה. אנשים היו צריכים לעבוד בשדה או לצוד או ללקט, סביר שהדיבור שלהם היה הרבה יותר אינטואיטיבי, וקרוב לוודאי שאף אחד לא הקשיב למשוגע שהתהלך בחוצות העיר, ממלמל לעצמו "גוף ראשון עתיד, א' תחילית תמיד" ללא הרף.
אבל אנחנו יכולים לדמיין משפט פשוט כזה של צייד לקט, אדם פרימיטיבי: "זברה מהר" או "אש חם". סוג של מה שתסריטאים כותבים לסרטים מצוירים כדי להצחיק. אבל באמת לא יעלה על הדעת משפטים מורכבים מאלה כשבני האדם רק התחילו לדבר את המילים הראשונות שלהם. ובכל זאת, גם במשפטים הבסיסיים האלה יש איזשהו קדם תחביר: שם התואר בא אחרי שם העצם שאותו הוא מתאר. אפשר להעלות על הדעת משהו כמו "חם אש", אבל זה לא משנה את התובנה העיקרית כאן: אנשים התחילו לדבר אלה עם אלה באופן ספונטני, בלי מורה יחיד ובלי בית ספר, ובאורח פלא, הם כולם שמרו על אותו תחביר ועל אותם חוקי דקדוק, פחות או יותר.
חשוב לי לציין, המטרה של התרגיל הזה היא לא מחקר היסטורי. הרי אם הדבר קרה כך, הוא קרה לפני המצאת הכתב ותחילת ההיסטוריה המתועדת. אבל אם הדבר קרה כך, וסביר שהוא קרה כך, והרי הדבר קורה גם בימינו אנו כשתינוקות לומדים לדבר כחיקוי של הסובבים אותם, זה אומר שחוקי הדקדוק טבועים איכשהו בתוכנו. אבל מה שמעניין הוא, הרי לכל שפה יש חוקים משלה. אז אם חוקי שפה כלשהי טבועים בי, איזו שפה היא זו שאלה הם חוקיה?
אולי תוכנתתי מראש לדבר עברית. או שחוקי כלל השפות טבועים אצלי, וכששמעתי עברית החלק שמקושר אליה התפתח יותר. אין לי נתונים בנושא הזה, אבל כן מעניינת אותי העובדה הזו שחוקי הדקדוק פחות מגדירים את השפה ו"מלמדים איך לדבר", ויותר מתארים מציאות שהייתה קיימת הרבה לפני שהניסוח הרשמי שלהם הגיח לעולם. זה אומר שהשפה היא ישות אורגנית שהתפתחה מעצמה, ולא מבנה מתוכנן, מלאכותי, שבני האדם המציאו כדי שיוכלו לתקשר ביתר קלות. זה אומר גם שאסור לחוקי הדקדוק להגביל את השפה, ומי שחוקר אותם צריך לראות אותם יותר כתיאור של המציאות, במקום לכפות אותם עליה.
אז אני עדיין חושב שלחוקים יש חשיבות. שאם מישהו טועה, אפשר וצריך לתקן אותו. אבל צריך גם לזכור שהתיקון הזה הוא יותר מעין ניסיון לקרב את האדם למה שאתה תופש כשימוש האידיאלי בשפה, ופחות ההבדל שבין שפה "תקנית" לשפה "לא תקנית". אז דקדוק בכלל הוא מעין אידיאל שראוי לשאוף אליו, כי תמיד ראוי לשאוף אל האידיאל, אבל חשוב גם לזכור שלא תמיד אפשר להגיע אליו, ושבכל מקרה, הוא מתאר תופעה טבעית לחלוטין שהולכת ומשתנה מעצמה. וכשהתופעה משתנה, גם המתאר אותה צריך להשתנות. אז מה המשמעות של דקדוק? חקר של שפה, ולא לימוד שלה. הדקדוק, אם כן, לא נועד כדי ללמד אנשים לדבר. אלה הוא כלי מחקרי שנועד לברר כיצד אנשים מדברים.
כיצד אנשים מדברים? ולמה הם עושים את זה? אלה שאלות גדולות באמת.
קטגוריות: