האינדיבידואל והאלוהים

01/08/2024

אחד השירים המעניינים ביותר שאני מכיר, ומדי פעם אני כולל אותו גם ברשימת השירים האהובים עליי, הוא "The Soft Parade" של להקת "הדלתות". הוא נפתח בקטע מדובר שאתרגם כאן מאנגלית:

"כשהייתי בסמינר לכמרים היה שם אדם שטען, שאפשר לחייב את האל בתפילה. לחייב את האל בתפילה. לחייב את האל בתפילה." ואז, כמובן, הצרחה המפורסמת: "אי אפשר לחייב את האל בתפילה."

את הקטע המשעשע הזה כתב ג'ים מוריסון, שמעולם לא למד בסמינר לכמרים, ושטרח לצרוח את המשפט האחרון כדי שיהיה ברור מאוד מה הוא רוצה להגיד. אז מה בעצם הוא רצה להגיד?

אני חושב שיש לאנשים מאמינים נטייה לפעמים, לחשוב שאם הם התפללו או קיימו מצוות כלשהן, ודאי האל יעזור להם. זו טענה מוכרת, לא בגלל האמונה באל או התקווה לקבל ממנו חסד. אמונה ותקווה הם דברים נפלאים שמתאפיינים בדיוק בחוסר ודאותם, לעומת הוודאות שמביעים אנשים כאלה, הטוענים ש"אפשר לחייב את האל בתפילה". מובן לכל אדם מאמין הפוטנציאל שקיים כאן לחילול שם שמיים גדול. או במילים של אתאיסטים, פגיעה גדולה בכבודו של אלוהים. אם אטען שאם אעשה כך וכך, אז אלוהים ודאי יעשה כך וכך, ואז אלוהים דווקא לא יעשה זאת, עלול להתעורר בי הספק לגבי קיומו.

אולי ככה אתאיסטים נולדים. הם לא מבינים למה יש רשעים שלא נענשים, למה אנשים שמתפללים חולים בסרטן, למה יש שנות בצורת. אני לא יודע, אבל בתור אדם מאמין אני נזהר מאוד שלא לחייב את אלוהים לעשות שום דבר שהוא לא מעוניין בו. וזו ההקדמה למה שרציתי להגיד.

איך אני, כאדם מאמין, אמור לחיות אם אני יודע שהאל לא פועל על פי חוקי הטבע? אלוהים פועל על פי דעתו שלו, ואין דבר במציאות המחייב אותו. בכך כלולים גם כל מחשבותיי ומעשיי. אין בכך כדי לשלול את תפישת השכר והעונש, אלא לשאול כיצד ראוי לאדם לחיות את חייו בידיעה ששכר ועונש אינם חוקי טבע שמתרחשים בוודאות בתגובה למעשיו?

גם לאדם המאמין וגם לאדם הלא מאמין יש אותה הבעיה פה: בפני מי אני אמור לתת דין וחשבון? אמנם כן, האדם המאמין יגיד שהוא אחראי בפני האל, אך זה כבר בעולם הבא. ומה בעולם הזה? כאשר אני משקר, ולא פוגע בי ברק, מי יעניש אותי? בפני מי אני צריך להתנצל?

אתאיסטים או חילונים רבים מחליפים את הסמכות העליונה של האל בסמכות העליונה של המדינה או של קבוצה כלשהי שהם משתייכים אליה. גם אנשים מאמינים מחליפים לפעמים את האל בנציגיו עלי אדמות, כמו הקתולים והוותיקן. האדם חייב לתת דין וחשבון למישהו, חייב לדעת שהוא אחראי כלפי משהו, ושיש מי שיחזיר אותו לתלם אם הוא יוצא ממנו. כמובן, כל קבוצה והתלם שלה...

אני חושב שראוי לכל אדם לראות בעצמו את זה שלו הוא מחויב. כאשר אני משקר, ושום ברק לא פוגע בי, אני זה שחי עם השקר וצריך להתמודד עם הידיעה שלו. אמנם, אמונתי האישית היא שאנשים לא מוסריים לא יגיעו רחוק, לשקר אין רגליים ולפשע אין עתיד. אך גם באופן כללי יותר, למי שמאמין שדווקא יתכן מקרה של "רשע וטוב לו", מן הראוי לשקול תמיד את מעשינו ביחס למצפון הפרטי. אני מאמין שאצל רוב האנשים הוא נמצא במקום הנכון, כך שיש יתרון בזה.

ובכל זאת, להסתמך על המצפון האישי עלול להיות מסוכן. מה עם כל אותם אנשים שהמצפון שלהם באמת שקט כשהם משקרים או שודדים? מה עם האנשים שמצפונם שקט כי הם בורים מכדי להבין שהם גורמים נזק? אפשר לחשוב על כמה וכמה דוגמאות כאלה, אבל העיקרון ברור.

אולי זה תפקידו של האמן. כמו שכתבתי בעבר, ראוי יותר לתאר את מה שראוי שיהיה מאשר את המצוי. אני חושב שאמנים יכולים בכוח השראתם ליצור דמויות שאפשר לשאוף אליהן. מאיפה באה ההשראה הזאת, את זה נשאיר לאמנים. ובכל זאת, מאחר שכל אינדיבידואל ראוי שיראה את עצמו כאחראי כלפי עצמו, לפחות ראוי גם שישאף לאיזה "עצמו" מוצלח יותר, נשגב יותר, אפילו כזה שהוא בלתי מושג.

אני אוהב את סופרמן, גיבור העל המשעמם מכולם אולי. ובאמת, אין לי משיכה גדולה לעלילות הקומיקס האמריקאי או למלודרמה שמאפיינת אותן. אני אוהב את סופרמן כסמל. הערכים שהוא מייצג ראויים בעיניי לחיות לאורם. זה כוחה של הפרוזה: היא יכולה לספק לאדם מעין אידיאל שהנפש שואפת אליו, ושעל פיו היא מודדת את עצמה. וזהו גם כוחו של סופרמן.

לכן, בהתמודדות עם לבטים וסיטואציות קשות בחיים, אני מסתכל על דמויות אידיאליות בעיניי. דמויות שמגלמות ערכים חשובים לי, שמאפשרים לי להתמודד עם מה שהעולם מטיל עליי. אלוהים איננו דמות כזו, כי אין לו דמות כלל וכלל, וזה לא תפקידו בחיי האדם. אני רואה בתפילה בקשת עזרה ותו לא. יתכן שהעזרה הזו היא דווקא השיפור במצב הנפשי שהתפילה מובילה אליו, ובהחלט גם חוויתי זאת. אבל להרים ידיים ולתת לאלוהים לטפל בכל, ואז להאשים אותו כשמשהו משתבש, זו כפירה גדולה. מאחר שאני חייב דין וחשבון לעצמי, אם נכשלתי הרי שאני אשם, ואם הצלחתי הרי שאני אחראי לכך. אלוהים מלווה אותי, אך הוא העניק לי בחירה חופשית, ואני לא בובה בכף ידו.

אני מקווה שהצלחתי להעביר את מה שרציתי להעביר. בגדול, אדם צריך לקחת אחריות על המחשבות שלו, על המעשים שלו, ועל החיים שלו. על כך נאמר פעם, "שים לב למחשבות שלך, הן הופכות למילים. שים לב למילים שלך, הן הופכות למעשים. שים לב למעשים שלך, הם הופכים להרגלים. שים לב להרגלים שלך, הם הופכים לאופי שלך. שים לב לאופי שלך, הוא הופך לגורלך."

לשם כך אלוהים נתן לנו את היכולת לבחור, כדי שניקח אחריות בעצמנו ונפעל באמצעותה בעולם.

לעמוד השער
לעמוד הבית