אני

מילי שמידט

האיש ששנא להיות גאון

וויליאם ג'יימס סידיס היה גאון אמריקאי, בן למהגרים יהודים אוקראינים. מגיל צעיר אביו יישם עליו את רעיונותיו השונים, על מנת להפכו לגאון. האב, בוריס, האמין שאפשר לפתח את המוח כמו שאפשר לפתח כל שריר. ואכן, וויליאם ג'יימס סידיס למד לקרוא לפני גיל שנתיים, כתב עבודות מחקר בגיל ארבע, בגיל שמונה לימד עצמו שמונה שפות ובגיל אחת עשרה התקבל להרווארד. מנת המשכל שלו הוערכה כנמצאת בין 250 ל-300. של איינשטיין הייתה 160, אגב.

כנראה שלא שמעתם על וויליאם ג'יימס סידיס, עד עכשיו. לפחות לא על התגליות המדעיות שלו. זה בסדר, זה פשוט כי לא ממש יש לו כאלה. וויליאם ג'יימס סידיס פרש מהקריירה האקדמית שלו עם תואר דוקטור בשנת 1919, בגיל 21 הצעיר. הוא כתב השערות בקוסמולוגיה והמציא שפה בשם "ונדרגוד", אבל לא יותר מזה. עולה השאלה, מה קרה לגאון הגדול הזה? כיצד יתכן שאדם בעל מנת משכל כל כך גבוהה, שהשקיעו בו כל כך הרבה, לא מגיע לשום הישג אקדמי? ויותר מכך, הוא מוותר ופורש?

מתברר שהילדות הלא שגרתית של וויליאם ג'יימס סידיס גרמה לכך שהוא מיעט לשחק עם בני גילו והיה חסר כישורים חברתיים. הוא פיתח היסטריה ואת ההרגל לצחוק בקול רם, ולא ידע כיצד להתמודד עם אנשים אחרים, ילדים ומבוגרים. במובן זה נראה שוויליאם ג'יימס סידיס היה מעין סטיב ארקל על סטרואידים: בעל אינטליגנציה יוצאת מגדר הרגיל וחוסר יכולת לתקשר עם אנשים. הוא הכיר בכך ותלה את האשם באביו, בוריס.

וויליאם ג'יימס סידיס החליט לחיות חיים של אדם פשוט, ולבסוף נעצר כשהשתתף בצעדה נגד גיוס חובה. בגיל 24 ברח מהבית, ולא בפעם הראשונה, עד שהתגלה שהוא עובד כפקיד בחנות כלבו במשכורת מגוחכת. כשהוזמן להרצות שוב הוא דיבר שטויות והשמיע קולות מוזרים, ואת צחוקו הרם המוכר. לעיתונאים אמר "אבי רצה שאהיה גאון והפך אותי לכישלון", ולאחר מות האב וזכייתו של וויליאם ג'יימס סידיס בירושה גדולה, הוא לא עשה בה שימוש מעולם.

וויליאם ג'יימס סידיס נפטר בגיל 46 מדימום תוך גולגולתי, וכאן תם סיפורו.

כל המידע הנ"ל לקוח מוויקיפדיה ומהאינטרנט, והוא מהווה סיפור מעניין, אולי אקזוטי, על בחור שהיה די אומלל. ויחד עם זאת, הסיפור של וויליאם ג'יימס סידיס גרם לי לחשוב. ליתר דיוק, הוא מהווה דוגמה טובה לתובנות שונות שעלו אצלי במחקרי את האינטליגנציה האנושית. כעת אעשה סדר בדברים.


קודם כל, אי אפשר "להפוך להיות גאון". מנת המשכל היא מולדת והיא נשארת פחות או יותר אותו דבר כל החיים. היא לא יורדת ולא עולה, והיא קבועה. יש דברים מסוימים שאנשים מסוימים לא יבינו לעולם, כי מנת המשכל שלהם לא גבוהה מספיק. לכן, לקח להורים, שיטות החינוך של בוריס סידיס אולי כיוונו אותו לכיוון הנכון ונתנו לו כלים להצליח אקדמית, אבל הן לא הפכו אותו לגאון, וכמו שטען וויליאם ג'יימס סידיס עצמו, הן הפכו אותו לכישלון חברתי שבסופו של דבר גרם לו להיות גם כישלון אקדמי. מי היה מאמין, כשאתה לא מסתדר עם אנשים, אתה לא מסוגל להחזיק יותר מדי זמן בשום משרה, גם אם זו משרת פרופסור באוניברסיטה.

לכן, לדעתי, נעשה פה עוול מתוך כוונה טובה. וזה מוביל אותי לנקודה אחרת, שהיא הלקח שצריך ללמוד כל אדם אינטליגנטי. לאנשים אינטליגנטיים יש נטייה להעריך אינטליגנציה ותחומי דעת אינטלקטואליים יותר, אך חשוב לזכור שאינטליגנציה היא לא ערובה לחיים טובים ומאושרים, וגם לא לאופי נוח ונעים או לטוב לב ולמוסריות. אינטליגנציה היא כן ערובה להצלחה כלכלית, בדרך כלל, אם כי המקרה של וויליאם ג'יימס סידיס מלמד שיש איזה גבול עליון לתכונה הזו, שמעבר לו היא כנראה גורמת יותר צרות מהנאה.

וגם זו נקודה חשובה, וארחיב עליה. אמנם את חוסר היכולת של וויליאם ג'יימס סידיס לתקשר עם אנשים אפשר לתלות באביו ובשיטות החינוך המשונות שלו. ויחד עם זאת, ודאי כולנו היינו פעם או הכרנו מישהו בעל קשיים חברתיים בבית הספר היסודי או אפילו בתיכון. וכולנו יודעים שתקשורת היא דבר נלמד, לעתים מוקדם יותר ובצורה טבעית ולעתים מאוחר יותר ועם מעט עזרה. אבל סופו של דבר, רוב האנשים שיש להם בעיות תקשורת מתגברים על הבעיות האלה בבגרותם והופכים לאנשים מתפקדים בחברה.

וויליאם ג'יימס סידיס, שאמנם כן שהה מעט עם אנשים ברגע שהתחיל ללמוד באוניברסיטה, וגם כשהחל להרצות, לא הצליח ללמוד את זה. הוא לא הצליח להבין איך מתקשרים עם אנשים. למשל, לאחר הרצאה שלו שבעבורה זכה למחיאות כפיים סוערות, הוא התחיל לצחוק צחוק פרוע מאחר שלא ידע כיצד להגיב למחווה של הקהל. זה נשמע מקרה תמוה ביותר. הרי ברי לכל בר דעת שכאשר מוחאים לך כפיים, הגיוני לפחות לומר תודה או לקוד. היתכן שוויליאם ג'יימס סידיס לא הבין שמחיאות הכפיים, פירושן "כל הכבוד לך"?

לכן, הגיוני להסיק שוויליאם ג'יימס סידיס נולד עם לקות מסוימת בתחום זה, למרות מנת המשכל הגבוהה שלו.


ולבסוף, הייתי רוצה למחות. כולנו מכירים את הקלישאה מהסרטים האמריקאים, הספורטאי החתיך והטיפש שכל הבנים רוצים להיות כמוהו וכל הבנות רוצות להיות איתו, והוא נכשל במבחנים, לעומת החנון המגושם אך מבריק שלא מסוגל אפילו לומר "שלום" לנערה יפה. אני חושב שבמובן מסוים כולנו חיים את חיינו עם הקלישאה הזו, שיש אנשים שלא מסוגלים לתקשר עם בני אדם. ולא סתם אנשים אלה, אלא בעלי מנת המשכל הגבוהה דווקא. כלומר, משהו בסגנון "ככל שאדם הוא יותר אינטליגנטי כך קשה לו יותר לתקשר עם אנשים אחרים".

מניסיוני זו כמובן שטות גמורה. נכון שיש אנשים שקל להם יותר ללמוד תקשורת, וודאי שקל להם בכך יותר אם הם לא מתעסקים בתחומים מופשטים. ויחד עם זאת, תקשורת היא דבר נלמד. מי שרוצה ללמוד, והוא חד עין ואוזן, יכול ללמוד גם על ידי חיקוי. אין זה הכרח שאנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה יהיו חסרי כישורים חברתיים כמו וויליאם ג'יימס סידיס, ודווקא רבים בעלי אינטליגנציה גבוהה היו מוצלחים למדי בתחום הזה: ריצ'רד פיינמן וג'ון פון נוימן הם דוגמאות טובות.

נראה לי שלשים לב לסימני התקשורת האנושית גם כן מצריך מעט אינטליגנציה, אבל אולי זה רק אני.

אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה אולי ייטו פחות לתקשר עם אחרים, או יתקשרו איתם בצורה שונה, אבל הם בהחלט מסוגלים ליצור קשרים ולהבין סיטואציות חברתיות. וויליאם ג'יימס סידיס לא הצליח בכך, וזה מחייב אותנו לזכור שלמרות האשמותיו את אביו שנראה שיש בהן ממש, יתכן שלו עצמו היו כמה תכונות בלתי שגרתיות נוספות.

קטגוריות:

לעמוד השער
לעמוד הבית