עולמות כתובים וההרמוניה שלהם

24/03/2024

הסוד של הכתיבה הוא היכולת שלנו ליצור עולם ומלואו באמצעות לא יותר ממילים על דף. כלומר, זה די מפליא, למען האמת. כשאתה רואה סרט או שומע מוזיקה, ברור מאיפה מגיעים התמונות והצלילים, והם עוברים בהכרח דרך איברי החישה: עיניים ואוזניים. כל העולם נקלט רק באמצעות איברי החישה, אבל לא כך העולם הכתוב. אם נקרא את המשפט "שדה ירוק נפרש מתחת לשמיים בהירים", אי אפשר לומר שהעיניים שלנו באמת רואות שדה ירוק שכזה ושמיים בהירים שכאלה, שהאור החוזר מהם פוגע ברשתית ומגיע עד לקליפת הראייה במוח. ובכל זאת, תמונת השדה הירוק נוצרת במוח כאילו צפינו בו בעינינו. הרבה פעמים אנשים שוקעים בקריאה עד שהם שוכחים איפה הם נמצאים, מה השעה, ושאר פרטים על העולם שהם נמצאים בו. במהלך הקריאה הם, לכאורה, נמצאים בעולם אחר.

קשה לעמוד על טבע הסוד הזה. הקריאה מפעילה אצלנו לא את החושים, אלא את הדמיון. העיניים אכן עובדות, הן קולטות את המילים, אבל המילים האלה מתורגמות לתמונות בעיני רוחנו. כשאנחנו קוראים, התודעה שלנו נכנסת לעולם אחר.

אבל מי שכתב עולמות יודע, הרי, יש להם היגיון משלהם. לא כל דבר יכול להתרחש בהם, אלא יש מעין היגיון פנימי שצריך לעקוב אחריו. ולכן, אחת השאלות הגדולות שכותבים רציניים נתקלים בהן, היא "האם אני ממציא את העולם הזה? או מגלה אותו?" האם הכותב פשוט בודה מדמיונו, ואז הוא יכול לעשות כל מה שרק ירצה, או שהוא מגלה עולם בעל חוקיות פנימית שמגבילה אפילו אותו עצמו? אני חושב שהחוקיות הפנימית שאנחנו כקוראים מזהים בעולמות כתובים רבים, מעידה על הכיוון הנכון.

מי שכותב ונתקע מרגיש את זה היטב. העלילה צריכה להתקדם לאנשהו או שהדמויות צריכות לפעול, תכננת שהן יעשו משהו שיביא אותן אל הסוף, ואז אתה לא יודע איך להגיע לשם. עצם העובדה הזו, שלא כל דרך להגיע לסוף היא בבחינת דרך קיימת, מעידה גם היא שהעולם הכתוב הוא לא לגמרי בשליטת הכותב. הכותב יגלה פעמים רבות שהוא לא יכול לאלץ את הדמויות לעשות דברים שהם בניגוד לטבען, או בניגוד לטבע העולם.

למעשה השאלה פה היא שאלה של מטאפיזיקה מול אפיסטמולוגיה: למה בעולמות שכאילו נבדו לחלוטין ממוחו של הכותב, יש דברים שלא יכולים לקרות? יש מי שיגיד שדברים מסוימים לא יכולים לקרות כי הדעת האנושית לא מקבלת אותם, כי הקוראים ירגישו חוסר הרמוניה, ויש מי שיגיד שלעולמות האלה יש היגיון הפנימי משלהם, והוא זה שמחייב את הקוראים לקבל אותו. כלומר, הקוראים מקבלים את העולם לא כי הם התרגלו להיגיון של העולם הזה, אלא כי העולם הכתוב כופה עליהם את ההיגיון שלו. זה כיוון מחשבה מעניין, הרי עולמות כתובים רבים מציגים דברים שלא קורים בעולם שלנו ובכל זאת הקוראים מקבלים אותם, כך שלטעון שהקורא מקבל את ההיגיון של העולם רק בגלל שהוא רגיל לאיך שהדברים מתנהלים בעולמנו, זו טענה מעט אבסורדית.

סביר יותר שלכל עולם כתוב יש חוקיות משלו, ולכן הקורא נאלץ לקבל אותה וזה לא משנה עד כמה היא דומה לחוקיות של עולמנו או שונה ממנה, כל עוד היא קוהרנטית ושומרת על הרמוניה פנימית. החוקיות הזו של העולם הכתוב מגיעה ממוחו של הכותב אמנם, אבל גם הוא מגלה שהוא חייב לשמור על הרמוניה, ולא יכול לייצר כל עולם שיתחשק לו.

אם כן, כל עולם חייב לשמור על הרמוניה כדי להתקבל על ידי התודעה האנושית, וזה כולל אפילו את העולם שלנו, שממנו אתם קוראים את זה עכשיו.

לעמוד השער
לעמוד הבית